יום שישי, 28 במרץ 2014

מהכיתה שלנו בקמרי דרך ביקור בברלין וסיום בציירת שמשתמשת במסמכי השואה

חברים ומשפחה מכירים אותי כ"פריקית" להצגות והתמזל לי המזל וגם ראש השבט שותף לאהבת הבמה. אז רכשנו מנוי לתאטרון וקדימה נוסעים לעיר הגדולה להסניף תרבות. לא מכל ההצגות אני יוצאת מרוצה והיחס הוא פנינה אחת שווה צפייה בשש הצגות בינוניות.
אחת ההצגות שהשאירה עלי רושם חזק זו הפקה משותפת של הקמרי והבימה "הכיתה שלנו" בבימוי חנן שניר.
ראיתי את ההצגה בחודש פברואר 2014 ומאז היא מלווה אותי כשאני הולכת ברחוב, יושבת בבית קפה, או צופה במרקע, אני  מהרהרת ומעלה בזיכרון את הסצנות השונות ומנסה להבין איך הנושא כל כך מוכר לי כאילו שאני נמצאת שם, אחת מתלמידות הכיתה שלנו.


סיפור ההצגה מתוך התוכניה

בפולין של 1925, חבורה של תלמידים בני כיתה אחת, 5 יהודים
ו5 קתולים, חולמים על מה יהיו כשיהיו גדולים.
כבאי, רופא, כוכב קולנוע ...אולם כשהם גדלים, פולין נכבשת ע"י כוחות עוינים הפולשים אליה : קודם הסובייטים ואח"כ הנאצים. הלאומנות הולכת ומתגברת, תופעות האלימות מסלימות, חברים בוגדים זה בזה. האנטישמיות לובשת ממדי ענק, עד שקבוצה של אזרחים מהשורה מבצעת פשע מחריד באכזריותו, שהדיו נשמעים עד היום: המוני יהודים נשרפים חיים ע"י שכניהם הפולנים.
"עמד שם קהל שלם צוחק ומתבדח כשהם ראו מה עושים לנו. הכרתי את כולם, הם היו השכנים שלנו".

המחזאי מתמודד עם יחסיהם הסבוכים והטעונים של היהודים והפולנים ודן בנושאים של אהבה ורצחנות, זיכרון ושכחה, רוע וחמלה,המתערבבים זה בזה ויוצרים עולם דרמטי ועוצמתי, מזעזע ומרתק.

את המחזה כתב מחזאי פולני בשם תדיאוש סלובודזיאנקו 

עבור קהל פולני, במטרה לתעד את ההסטוריה והאירועים הנוראים שקרו בפולין.
רק אחרי שעשיתי גוגל על המחזאי הבנתי איך הסצנות היו כל כך מוכרות לי. המחזאי תדיאוש סלובודזיאנק נולד ברוסיה וגדל בביאליסטוק, בצפון מזרח פולין וגם אבי  יליד פולין  מביאליסטוק ובשנת 1925 הוא היה בן חמש כמו הילדים בהצגה.
כשראיתי את משחקי ילדים על הבמה ושמעתי את צלילי השירים היתה לי תחושת דז'ה וו.
אבי לא סיפר הרבה אבל הוא ניצל את הזמן של ארוחות הערב לספורים על כניסת הגרמנים לביאלסטוק. כפית לפה מלווה בתיאור המדים והבגדים של החיילים הרוסים שנכנסו לעיר , כפית נוספת לוותה בהסבר על החינוך הקומוניסטי וכפית אחרונה חביבה סיפרה  על תנועת בית"ר והיציאה לכנס ביער. 
הייתה לו מנטרה חוזרת ונשנית שהפולנים היו מוכנים להלשין על יהודים בשביל שק סוכר והסצינות של ההצגה העלו את הזיכרונות מהשולחן במטבח באופן חד וחי.

הזדמן לנו לאחרונה לבקר בברלין.
כמובן שהתחלתי את הסיור במונומנט שמוכר לי מספרי ההיסטוריה ומהמציאות שכבר חוויתי אישית  נפילת חומת ברלין, BRANDENBURGER TOR.

הלכנו ברחובות העיר והרשמים הראשונים שעלו היו עיר חדשה עם בנינים מודרניים מרשימים, עיר שחולקה לה בין מזרח למערב והחומה או סימני החומה מופיעים בכל מקום, עיר שלא מפסיקים להרוס ולבנות בה
עיר דינמית עיר של צעירים.



 כאשר הזמן מצומצם אני ממליצה לקחת סיור מאורגן באוטובוס שמראה את הנקודות החשובות ואכן לקחנו סיור במערב ברלין וסיור במזרח ברלין.  חברה טובה המליצה לקחת סיור מאורגן עם אחד מהסטודנטים הישראלים הרבים שממלאים את העיר כי הם מכירים את ברלין המחתרתית, ברלין המתמרדת.


ראש השבט שאל אותי כמו תמיד, מהן שלוש הנקודות שהרשימו אותי בעיר והנקודה הראשונה עלתה מיד, כבת לניצולי שואה  חשתי את רוחות העבר של הקהילה היהודית שהוכחדה, ובברלין יש ציוני דרך לזכרם. אותי הרשימה האנדרטה גרוסה המבורג שטראסה לזכר יהודי  ברלין שהוקמה בצמוד לבית הקברות היהודי הישן.
הנקודה השנייה שהרשימה אותי בעיר הייתה חלוקת גרמניה למערבית ומזרחית והסמל של חומת ברלין . רואים את השפעת החלוקה על הארכיטקטורה, הפוליטיקה והתרבות וחשים את העשייה הבלתי פוסקת לאיחוד ברלין, עשייה  מדהימה בעצמתה ובעלויות הכספיות וברור שברלין בעוד עשור תראה לגמרי אחרת. 

הבניה המסיבית מפתיעה כי היא מתרחשת בתוך המרכז האורבני , בתוך הסנטר של הסנטר, בדרך כלל הבניה בערים גדולות היא בשוליים ואילו כאן השטחים הריקים נמצאים בסמוך לחומה ומהווים כעת גן עדן לארכיטקטים וליזמי נדל"ן.


לאן שלא הפניתי את המבט , ראיתי את המנופים בקו האופק.
בכיכר פוטסדאם אפשר לראות את הכיוון שאליו העיר מושכת, בניינים רבי קומות ומרכזי קניות שמחליפים את בניית הכנסיות והקתדרלות של ימי הביניים.

לא שכחתי שביקשו ממני דבר שלישי שהרשים אותי פשוט התעכבתי.....ביקרנו במוזיאון טופוגרפיה של טרור
 Topographie des Terrors שהוקם בשטח עצום שבו שכנו שלושה ממטות המנגנונים האיומים ביותר של שלטון הנאצים הגסטאפו , האס.אס.  והאס.דה לבטחון הרייך.
המוזיאון הוקם בשנת 1987 כמוזיאון פתוח ובשטח מוצגים מסמכים ועדויות על הדיכוי בתקופת הרייך השלישי. אחת השאלות שניקרה בראשי כל העת הייתה האם האומה הגרמנית למדה לקח ושלטון טרור לא יקום בעתיד?
בתמונה אחת רואים את ההמון המתלהב מברך ומצדיע במועל יד ורק אדם אחד לא משתתף בחגיגה. 

אני תוהה האם כיום האדם הבודד הזה יזכה לתמיכה מסיבית יותר.
זהו.....יצאנו עם הרבה סימני שאלה מברלין ללא תשובות אבל עם רצון לחקור ולשאול יותר.
חברה טובה שלנו, אמנית שגרה במקסיקו סיטי, בלה גולד קיבלה מלגה ממשלת גרמניה כדי להמשיך בעבודת האמנות שלה המבוססת על מסמכים מתקופת הרייך השלישי.



אנחנו רכשנו  עבודה אחת של בלה גולד, ספר אחד מתוך סדרת ספרי אבן שעליהם מוטבעים מסמכים שנמצאו במחנה הריכוז אושוויץ.
 היצירה שהינה מחווה לאבי ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ , שמנו על כן מעץ שבבסיסו נמצא מזלג שחרוט עליו צלב קרס. את המזלג אמי לקחה מבסיס של חיל הים הגרמני בזמן סיום המלחמה, הביאה אותו לארץ והוא שכן במגירות המטבח של הבית שלנו.
כאן מסתיים המעגל הסיפורי כי עם המזלג הזה אכלתי ושמעתי סיפורי אבא.



























3 תגובות:

  1. מעניין כנראה העיר השתנתה

    השבמחק
  2. כשאת כותבת על סבא וסבתא מרגישים את ההתרגשות שלך בכתיבה. זה מאוד מרגש לקרא.

    השבמחק
  3. אהבתי את שם הבלוג ומה שבחרת להראות מברלין.

    השבמחק

אשמח לקרוא מה דעתכם על פוסט זה